"האנשים שעובדים בגוגל יודעים עלינו הכל – הם עוקבים וקוראים את המיילים בג'ימייל"

Themarker, איילת שני, 15.05.15

ראיון עם קרן אלעזרי, בת 34, חוקרת ומרצה בתחום אבטחת מידע וסייבר על האקרים, חברות שמייצרות קוצבי לב שאפשר לפרוץ אליהם מרחוק ועוד: "כן, אני האקרית ואנחנו לא רק בעיה – אנחנו חלק מהפתרון"

כן. אני האקרית. במקביל אני עוסקת ב–Security Research. כלומר חברות משלמות לי כדי לעזור להן לאתר בעיות ופרצות באבטחה שלהן.

להגן על עצמנו זה להגן על הפרטיות שלנו? זה אפשרי בכלל?

סודות ופרטיות הם שני קונספטים ששייכים למאה ה–20. אפילו ההגדרה "אבטחת מידע" כבר לא רלוונטית. אנחנו לא מגינים יותר על מידע. אין לנו שום סודות מפני גוגל, אמזון, פייסבוק, אפל וכו'. מרבית האינטראקציות האנושיות כיום מתווכות על ידי ענקיות הטכנולוגיה, והן מחזיקות בידיהן את כל המידע. יש ציטוט מעולה בהקשר הזה — "אם אתה לא משלם, אתה המוצר".

כאשר הטכנולוגיה חינמית, אנחנו סוחרים בעצמנו.

כן. על השירותים הנהדרים שאנחנו מקבלים בחינם מטוויטר, פייסבוק וגוגל אנחנו משלמים בפרטיות שלנו. אנחנו חושפים את המידע שלנו, ההעדפות שלנו, הבחירות שלנו. הפרטיות היא המטבע העובר לסוחר, וכבר שילמנו אותו. מה שנתנו, כבר לא נוכל לקבל חזרכן. ובמקביל הנורמה היום, שבוודאי תשתרש אצל הילדים שלנו והילדים שלהם, היא לשתף — לכתוב, לספר, להראות, לצלם, להעלות לענן.

מה אנחנו לא מבינים כשאנחנו מעלים את המידע שלנו לרשת?

שהוא לא שלנו יותר. ברגע שאנחנו מעלים ציוץ לטוויטר, כותבים בפייסבוק, מחפשים בגוגל, אנחנו משחררים את המידע מרשותנו. אפשר לשכפל אותו, להעתיק אותו, לשמור אותו ולהפיץ אותו, כמעט בלי מגבלה בזמן ובמרחב.

מומחה האבטחה מיקו היפונן אומר — לא רק שאנחנו מוותרים היום על הפרטיות שלנו ועל הזכויות שלנו למידע, אנחנו עושים את זה עבור מי שישלטו בתאגידים ובממשלות בעוד עשר ו–20 שנה, ואין לנו שום הבטחה מה תהיה התפיסה שלהם.

בעוד עשר שנים, כשהיא תבוא לראיון עבודה, חלק מהתהליך יהיה לבחון את הפרופיל שלה במדיה החברתית. כבר היום כשליש מהמעסיקים בודקים את הפרופיל ברשתות החברתיות לפני שהם מעסיקים מישהו. בעתיד זה לא יהיה אחרת.

כל אזרחי העולם שמשתמשים בשירותים של חברות אינטרנט — אם הם קנו ספר באמזון, מחזיקים חשבון בפייסבוק או מצייצים בטוויטר — ממשלת ארצות הברית יכולה לדעת עליהם כמעט כל מה שהיא רוצה.

גם מארק צוקרברג היה בעצם האקר.

הוא היה ממש האקר, לא סתם. כשצוקרברג יצר את פייסבוק הוא לקח את כל המידע — התמונות והשמות של הסטודנטים — מהאתרים הפנימיים של אגודות סטודנטים ובתי סטודנטים. רק חלק מהדפים האלה היו פתוחים והוא כתב מין תוכנה שסרקה את האתרים, עקפה את ההגנות ואספה את כל המידע.

רוב הבעיות החמורות בתחום הזה, שקשור לחיי אדם, נחשפות אך ורק משום שהאקרים חושפים ומדגימים אותן.

מוטב שנשכיל להבין את הכוח האדיר שיש בידיהם של האנשים הללו, ונמצא דרכים לעבוד ביחד איתם, ללמוד מהם, לשתף פעולה איתם. במקום זה עושים להם דמוניזציה וקרימינליזציה.

אנונימוס עושים גם דברים לא פוליטיים. הם יצאו נגד הסיינטולוגיה, הם תקפו את פורנוגרפיית הילדים.

המידע הוא כבר לא כוח, הגישה למידע היא כוח. הכוח האמיתי הוא היכולת לשלוט בגישה למידע, או למנוע גישה למידע, כולל המידע של עצמנו. אין פה עניין של חופש מידע. המידע לא רוצה להיות חופשי, אנחנו הם אלה שיש להם שאיפות להיות חופשיים. כשאנחנו משחררים ולא מביאים את זה בחשבון, אנחנו מאיימים על החירות שלנו בעתיד.

לכתבה

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: